"הטיפול הפסיכולוגי באומנות הקולנוע והטלוויזיה" תמצית יום העיון
יולי 2007

לכל המשתתפים ביום העיון שלומות. בניסיון לאחוז את ה"משהו" שהיה שם, מתוך אמונה שמכל יום שכזה, עלינו ללקט את מה שניתן אל תוך ערכת המסע שלנו ומתוך משאלה להשאר בקשר עם כל אורחינו ביום זה, נכתבות שורות מסכמות אלה ליום העיון.

צוהר ראשון - סצנת המעשה הטיפולי - אתגר ליוצרים

אקשן

הרבה אי ידיעה נכרכה ונכרכת סביב המעשה של הטיפול הנפשי.. טשטוש וערפל מצטברים על הפתחים של חדר הטיפול.. צבעים מסתוריים, דרמטיים, בלתי ברורים, צובעים ומקשטים את קירותיו.. מחד, יש לא מעט סקרנות כלפי מה שקורה שם.. מאידך, לא מעט ציניות כלפי, "מה כבר יכול לקרות שם".. ועם זאת, כולנו, לפחות רובנו, מחזיקים בדעה שמשהו מאד משמעותי אכן קורה שם.. לצד תחושת המסתורין האופפת את חדרי הטיפול, מגיע פרופ' רוזנהיים מרגיע ואומר, כי הפסיכותרפיה היא דרמה אך אין בה מסתורין.

מתחוללים בה תהליכים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים אלא שבמהלכה הם מועלים מודגשים ומוארים בבהירות חזקים וישירים יותר מאשר בשגרתנו הקיומית.. האמנם..? נדמה כי הטיפול הנפשי, אוחז בתוכו בכל זאת הרבה אי ידיעה ומידה של מסתורין. הקושי להגדירו במילים, הקושי שלנו כמטפלים, להסביר לאחרים את מהות התהליך וקשיינו החוזרים להסביר לעצמנו על מה אנחנו עובדים בטיפול הזה, או מה קרה היום בפגישה הטיפולית, לצד תהליכים רבי משמעות היוצרים אפקטים נפלאים של שינוי , מותירים את הפליאה, את ההשתאות ואת הסקרנות לחם חוקנו. לפתחם של יוצרים בתחומי המדיות הויזואליות אשר בחרו לעסוק בטיפול הנפשי ניצב אתגר לייצג באופן תמונתי וחי את מהות ההתרחשות הטיפולית, זו שפגשנו אותה מופשטת, מטושטשת לא בהירה דיה סמויה וסודית.

ביום זה נתייצב לצד היוצרים ולנוכח יצירתם, בעין חכמה ובראש מתבונן, לתהות על דרכם ביצירה סביב הטיפול הנפשי, בניסיון לברר, ככל שניתן, את מניעהם במטרה להעריך את תוצריהם ועל מנת לשקול את ההשפעות של תוצרים אלה על המציאות המעשה הטיפולי.

מירה שוויקי - "תבונתו של הקולנוע לראות"

סרט צילום

סרטי הקולנוע מספרים על נופים בדרך אל נפש האדם באמצעות הסיפור הטיפולי ומפגישים אותנו בצורה אינטימית עם עולמו הפנימי של האדם ועם הסצנה הטיפולית. המצלמה, העוקבת אחר המתרחש, מנסה לחקות את המציאות ויוצרת בדיה הקרובה, עד כמה שניתן, למתרחש בחדר הטיפול. הבנת הצילום הקולנועי סביב ברור מקום הצבתה של המצלמה והתחקות אחרי מה שהיא "בוחרת" לתעד, ממשיגה משהו מהדיאלוג שבין המציאות לבדיון.

שאלות כמו - האם המצלמה ננעלת על פני הגיבור בקלוז אפ או משוטטת בחדר, באילו חפצים היא מתמקדת על מנת להמשיג ולהמחיש טיפול נפשי, נמצאות בעולם הקולנוע כעזרים בדיבורו עם העולם הטיפולי. יחסי מטפל מטופל עמדו בלב הסקירה שנעשתה. תחילת ה"מסע" הקולנועי, בדמותה של ה"מטפלת" מרי פופינס ש"יורדת" מהשמיים ובין תכונותיה המתבקשות על ידי ילדי המשפחה המצפים לה היו, הכלה, קבלה, ועצה לכל עניין ודבר-המתקת המציאות בכפית סוכר... בהמשך, הונח ה Setting הטיפולי במרכז ההתבוננות, והסתבר כנדבך מרכזי דרכו מספר הקולנוע את מציאות הטיפול. כך היתה ספת המטופל והפוזיציה המיוחדת שבחר הקולנוע לשים את המטפל למולו או למראשותיו מגדירים באופן מובהק את הימצאותנו בתוך חוויה טיפולית. הסרט שנבחר ל"דבר" את זה היה "בוא נדבר על זה" (ארה"ב, 1999). בסרט, המטופל הגנגסטר, מגיע לבית הפסיכולוג ברגע של משבר. תובע טיפול כאן ועכשיו, כאשר זה, האחרון, רוצה לטפל בו הוא נכנס ל"מקום" בו אפשר לקיים את המתבקש...ספה, כורסא, הקשבה...והרי אנחנו בטיפול.

מועלה סיפור ילדות של המטופל, כזה המעלה דמעות ותובנות חדשות גם בעיני הגבר הקשוח משהו כגנגסטר זה. מאוחר יותר, תפקידיהם מתהפכים. בהומור, באירוניה, נבחנת דמות הפסיכולוג ועוברת גלגולים שונים. המטופל, מחוץ לחדר הטיפול הופך למטפל.. גלגול ההקשר והתגלגלות דמות המטפל שאלות כבדות שהקולנוע יכול לחדד. בסדרה "הסופרנוס" הולך טוני, המאפיונר, בין פשע אחד למשנהו, לטיפול סביב בעיות חרדה. גם בסדרה זו נחצים הגבולות בינו, המטופל, לבין הפסיכולוגית שלו.. יחסי העברה? משיכה מינית? (משאלתה, שימחץ אותה כמו חרק..) דמותה מיושבת, סולידית ועומדת בניגוד למאהבות הרבות שיש לו. הסיפור הטיפולי נמצא כמניע להבנת התנהגותו כאיש קשוח מחד, וכטיפוס רגיש מאידך. פסיכולוגיה ויהדות הולכים זה לצד זה באופן כמעט טבעי...(פרויד, וודי אלן), בסרט "פשוט מאוהבת" (ארה"ב, 2005), מגיעה לטיפול "השיקסה" החיננית, המנהלת רומן עם בנה של הפסיכולוגית שלה.

ההבנה איזה תפקיד יש לכל אחת מהדמויות בחגיגה זו הולך ומתבהר במהלך הסרט. האם, הפסיכולוגית, נאלצת להאזין לאהובתו של בנה המשתפת אותה, תוך כדי טיפול, בפרטים האינטימיים ביותר של יחסיהם. או אז עומדת אשת המקצוע בקונפליקט שבין אמהות לטיפול ומייעצת לבנה עצות של ה"יידשע מאמא"...חוסר האונים המקצועי בו היא נמצאת מפשיט אותה מכל עטיפה רציונלית... בהרצאה הוזכרו עוד סרטים כמו "נסיך הגאות והשפל" (ארה"ב, 1991) במרכזו סיפור אהבה בין המטופל למטפלת. זו, האחרונה, מוותרת על האהבה אליו ומחזירה אותו, תוך כדי המסע הטיפולי לזרועות אשתו.

"סופו של המטפל והולדתו מחדש" הרצאתו של מר יואב ברושי

מורה ותלמיד

ההיסטוריה של הקולנוע רוויה בייצוג סטריאוטיפי ושלילי של הפסיכותרפיסט המטפל וביקורת על היחסים הנוצרים בפסיכותרפיה. בין אם המטפל נתפס מתוך אידיאליזציה או הפחתת-ערך (דאבליואציה), עדיין נשמר ייצוג מעוות של המטפל ושל היחסים.

שיא מסוים בהתקפה ואף סקילה של המטפל הגיע סביב סוף המילניום, עם סרטים המציעים את האפשרות שניתן לקיים פסיכותרפיה יעילה ללא שמץ של הכשרה או בדיקת התאמה, אולי בבחינת "אפשר להפטר מהנוכלים והצבועים החמדנים הללו." בסרטים שהובאו בהרצאתו של מר יואב ברושי, ("החברים של ממפורד" ארה"ב 1999 ו"זרים אינטימיים" צרפת 2004 ) היתה הזדמנות להתבונן באופנים שונים של עיסוק בתמה של ה"מתחזה", המטפל לכאורה, שאינו בעל מקצוע, המתיישב, במודע או שלא במודע, על כיסא לא לו ומממש פנטזיות של השפעה וסיוע, כוח, מציצנות ועוד. סרטי הקולנוע שבחלקים מהם צפינו, אפשרו התבוננות בעוצמת ההשלכות שמייצר הכובע של המטפל.

התסריטאים קוראים תיגר על המקצוע רב ההכשרה שלנו, עת הם הופכים כל אדם מקשיב לפסיכותרפיסט בפוטנציה. סרטים המציגים את המטפל כמתחזה שמצליח לו, מחזירים אותנו להתבונן פנימה בתחושות ההתחזות שלנו כמטפלים. מי מאיתנו המטפלים לא חש מידי פעם מתחזה, ביושבו בכורסת המטפל כשנפשו מוטרדת ממבוכה בשל תחושת אובדן עצות וחוסר אונים ... מי מאיתנו לא חווה זרות לעצמו ולתפקידו כמטפל עת "העביר" שעה טיפולית בלי שבכלל היה לו ברור מה קרה או קורה בטיפול. ההתחזות, (ממפורד) או ההתייצבות הלא מכוונת בעמדת המטפל (זרים אינטימיים), חושפות לא רק את העוצמה הניתנת בהקשר הטיפולי, אלא גם את הפגיעות הפוטנציאלית של המטפלים, בין אם כממלאי תפקיד ה"יודע-כל" המצופה מהם או "המתחזים".

והנה במבט שני - דווקא אותם סרטים המציעים ביקורת רדיקאלית, מעוררים מחשבה ותובנות רעננות על ההדדיות ביחסי מטפל מטופל, על הפנטזיה, על יחסי ההעברה ועל היחסים המציאותיים ביניהם. הרצאה זו התמקדה בחשיבותו ומרכזיות מקומו של המטופל כמי שנותן הכרה למטפל, לעצם כינונו של המטפל, ובמשמעויות הנגזרות מכך. לטענתו של ברושי, עליה דיבר בהרחבה, משמעותם העמוקה והמעניינת של סרטים אלה היא בכך שהם מספקים דווקא משנה תוקף לרעיון מרכזיות המטופל ולתהליכים התוך נפשיים אצלו, ללא מעורבות משמעותית מצד המטפל, ב"יצירת" או "בריאת" המטפל. תוך שהוא מתייחס לקשת רעיונות ומחקרים מזרמים פסיכואנאליטים שונים, מלאקאן (המטפל כ"הסובייקט-אמור-לדעת"), המשך בחשיבה על התינוק החווה עצמו כ"בורא" את אמו, ועד ג'סיקה בנג'מין (פרדוקס "ההכרה-ההדדית"), ברושי הראה כיצד אדם העונה למספר תנאים הכרחיים בלבד בתוך מסגרת (setting) מתאימה, מקבל בסופו של דבר את התוקף למעמדו ולהשפעתו הטיפוליים לא בכוח הסמכתו הפורמאלית וגם לא בכוח ידיעותיו וניסיונו, אלא מההכרה הניתנת לו דרך עיני המטופל המתבוננות בו והרואות אותו כמטפל.

בהרחבה, כך גם הולדתו של ההורה למשל, שאינו נולד מעצם היותו הורה ביולוגי, אלא זוכה לכינונו דרך מבטו של הילד, התופס, חווה ואף מכיר בדמות זו כהורה שלו. סרטי הקולנוע שהוצגו, אשר הכשירו את הקרקע להתבוננויות אלה, עוררו מחשבות על התנאים היוצרים ומקיימים את ההוויה של היות מטפל בתודעת מטופליו ובתודעתו שלו, על יחסי ההשפעה ההדדית ביניהם, והרהורים רבים על הכוחות המניעים את הטיפול.

הסידרה "בטיפול" - מצלמים את הלא מודע, ד"ר רוני באט

צילום

לפני שנתיים בספטמבר 2005 הצטרף לקהל הפסיכולוגים באופן מאד פומבי שאינו רשמי, פסיכולוג בשם ראובן דגן. חמש פעמים בשבוע, משך כמעט שלושה חודשים הופקדה בידינו ההזדמנות לראות מה זה טיפול. לא נגזים אם נאמר שלאף אחד מאיתנו לא לציבור המטפלים ובטח לא לקהל הרחב, לא היתה מעולם הזדמנות, לראות כל כך הרבה טיפול, באופן כל כך מפורט ברור וחשוף. לא כולם צפו בסדרה באדיקות, יש שאפילו התקשו ולא אהבו.. אבל אי אפשר להתעלם מהאפקט הרחב שהיה לה על הציבור המקצועי, על הקהל הרחב, ועל התהליכים בחדרי הטיפול.

ד"ר באט בהרצאתו פרש לפנינו בצורה מרתקת את התהליך אותו הוא עבר כפסיכולוג ליד היוצרים לנוכח יצירת הסידרה. את המאבק שלו על יצירת פסיכולוגיה אמינה, את הנחישות שלו ליצור מטפל טוב, ואת ההבנה שהקצב הטבעי של טיפול על שתיקותיו אומנם מאפיין את התהליך הטיפולי, אך אינו יכול לתפוש מקום של כבוד בתוך יצירה קולנועית/טלוויזיונית דרמטית. בהקשר זה תיאר ד"ר באט את דינמיקה המיוחדת שנוצרה, בין היוצרים לבין היועצים המקצועיים. הפסיכולוגים שגילו אמפטיה לצורכי היוצרים להביא למסך אירועים מסעירים תופשי לב ועין, ומאידך היוצרים שלמדו לקבל את הטיפול הפסיכולוגי היותר סטנדרטי, בנכונותם לראות את הטיפול האמיתי, כדרמה מספקת.

מסתבר כי ההתרחשות הפנימית והבינאישית המתקיימת בטיפול יש לה עוצמות גם אם נשמרת המסגרת ה"רגילה" של טיפול. אולי מעניין לחשוב שהרוע, הזדוניות, החולשה, המעידה, אשר התחייבו מתוקף הדרמה להיות שם בתוך הסידרה, לצד היותם צרכי יוצרים, הם גם נכסים בנויים ובלתי ניתנים לערעור שלנו כבני אדם וכל מה שהיתה הסידרה צריכה לעשות היה להציף אותם ממקום שיבתם, להערים על מנגנוני ההגנה, שיכלו לעכבם זמן רב מעיני התהליך הטיפולי, ולהקרינם קבל עם לתפארת היצירה. פרק מיוחד בהרצאה התייחס ליחסי הגומלין בין הסידרה לבין המציאות בחדרי הטיפול. הדמות של ראובן הפסיכולוג אשר הפך מודל לחלק מאיתנו, אשר אתגר את אוכלוסיית המטפלים להיות מטפלים דומים ואשר פסיכולוגים רבים הצהירו שהיו מוכנים להיות מטופלים שלו.

האותנטיות שניכרה מתוך פרקי הסידרה והסמיכות הרבה בינה לבין המציאות, היו מנופי השפעה על ההתרחשות הטיפולית. חשיפותו של המטפל וחשיפותה של הסצנה הטיפולית משקפת ללא ספק את השינויים שמתרחשים בשדה הפסיכותרפיה, בו קיימת הצצה משמעותית לעולמו הרגשי והכל כך סובייקטיבי של המטפל. להסרת המחיצות הללו דרך "חלון" ענק שנפתח בסדרה, היה גם ביטוי פיזי בסדרה בדמות חלון רחב מימדים שניצב לו אחר כבוד בחדר הטיפול. חשוב לזכור, נאמר בהרצאה, כי חשיפותו של המטפל והטיפול מעורר סקרנות אבל גם לא מעט חרדה, שכן המבנה המאד בטוח, הופך מבנה אנושי ופגיע. "השפה" התורתית שנבחרה לסידרה היתה אינטרסובקייטיבית.

היה מעניין להתבונן בביטוי כמו "מצאת חן בעיני" שהוצג כביטוי הדדי. חיבה לאחר כמקום בו אנחנו חשים שהוא מוצא את החן בעיניים שלנו. ומכאן גם בטיפול, התפתחות ההעברה דורשת שיתוף פעולה והדדיות בין שני הצדדים המטפל והמטופל. הדיאלוג והמהות האינטרסובייקטיבית זו תפסו מקום מוגדר ומכוון בסדרה. התבוננות ביוצרים חשפה כי יוצר שכותב דיאלוג טיפולי בו הוא שותף, עסוק בחומרים טיפוליים פנימיים ואמיתיים שלו ומובן מכך שאחד הדברים המיוחדים שניתן להסיק על הכותבים שמתוקף כתיבתם גם הם עברו סוג של תהליך טיפולי שחודד בדיאלוג שהיה להם עם רוני.

סוף דבר

תם ונשלם יום עיון, בו נשפכו אור ומילים על האופן בו נוגעת המדיה בטיפול הפסיכולוגי ועל מניעים וההשפעות הכרוכים שם פנימה בדיאלוג בין המציאות לבדיה בין האומנות לחדרי הטיפול. שמחנו שהייתם שותפים אמפטים ופעילים ונשמח מן הסתם לראות אתכם שוב איתנו. אנחנו מצידנו מבטיחים לקרא לכם שוב.

בברכת חברים נאמנה, דן קורין, יוסי כץ וצוות המכון.